<h1>פסקי או"ז — ב"ב</h1>
<h2>דף מו.</h2>
אמר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אפילו תוך כדי דיבור, אינו נאמן. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. וחילופא אבית המכס. אמר עבד גמור הוא לי שסומכין לי עליו מאה דינרים כלומר ששוה מאה דינרים, וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. ואם קראו עליו ערער אפילו בחד אינה נאמנת. שלשה נאמנים על הבכור, חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו לעולם.
הבא אחר נפלים בכור לנחלה ולא לכהן והראש פוטר בנפלים. בן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו, ויצא אחיו, הוי אחיו בכור לנחלה ולא לכהן. אבל בן תשעה שהוציא פדחת ראשו והחזירו ומת. בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. המפלת מין בהמה חיה ועוף, הבא אחריהם בכור לנחלה. אבל פטר רחם הוי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. המפלת סנדל או שיליא או שפיר (חייתא) [מרוקם] והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ולא לכהן. ודוקא מחותך איברים הוי פטר רחם. אבל ראש מחותך לא פטר. מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה, בכור לנחלה ולא לכהן. שפחה ילדה ונשתחררה או נכרית וילדה ונתגיירה, הוי נמי בכור לנחלה שהרי זה לא היו לו בנים ולא לכהן. רבי יוסי אומר אף לכהן. היו לו בנים ונתגייר אין לו בכור לנחלה. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה. נתגיירה מעוברת ובעלה עמה וילדה, בכור לכהן ולא לנחלה. נשתחררה והיא מעוברת וילדה היא וכהנת או היא ולויה דפטורה נמי מחמש סלעים, או היא ואשתו שכבר ילדה. וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ולא לנחלה. והתם מפרש היכי שקיל כפשוט. המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים, הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם, שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן.
מעשה בראובן שהיו לו שתי בנות ונישאו, ותפסה אלמנתו הנכסים והיתה משופעת בעושר, ואחר כך נשתמדה הבת האחת. ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה, ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל ושוב מתה המשומדת ובעל המשומדת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין. והשיב רבינו אבי"ה זצ"ל שהבעל יורשה.
גוי יורש את אביו דבר תורה. רבינו גרשום מאור הגולה זצ"ל פסק שאין המשומד יורש את אביו. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ"ל. אבל ריב"א זצ"ל אומר שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב ראבי"ה זצ"ל. וסיים "אך יש כח בחכמים להפקיר ממונו". ואפילו לדברי הגאונים זצ"ל נראה לו שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד. וכ"כ הרמב"ם זצ"ל. ורבינו שמחה זצ"ל אומר אפילו לפי דברי הגאונים, בן המשומד יורש את זקינו מן התורה. ורבינו שלמה זצ"ל דן על הנפקד מן המשומד, אם שלח בו יד בחיי המשומד, או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואמר אני זוכה בו, אין לך שליחות יד גדול מזה, אין כח בדיינים להוציאו. ואם לא שלח בו [יד] בחייו של המשומד אין כאן זכיה, וינתן ליורשי המשומד.
<h2>דף מז:</h2>
בכור שנולד טומטום ואחר כך נקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים. ואף אינו ממעט בחלק בכורה, וכ"ש אנדרוגינוס. שתי נשים של איש אחד שילדו שני זכרים במחבא, הוכרו ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה. לא הוכרו אין לשום אחד מהם חלק בכורה דבכור ודאי אמר רחמנא ולא בכור ספק. תינוק בן יום אחד ממעט בחלק בכורה, אבל עובר לא. בן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה. בכור שנולד אחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים. אבל לענין חמש סלעים מיחייב. פי שנים פירושו כאחד מן האחין. אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם. ואלמון שנשא בתולה וילדה ממנו בכור חייב לפדותו אבל פי שנים אינו נוטל בבכורה.
<h2>דף מח.</h2>
המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע מן הערב תחילה אע"פ שאין נכסים ללוה, דהיינו קרקעות, אלא יתבע מן הלוה תחילה, אם הוא רחוק ימתין לו או ילך שם לתובעו ולכופו. ואם אינו יכול לכופו דלא ציית דינא או שמת או שאין לו במה לפרוע, נכנס לביתו של ערב. ואי אתני "ממי שארצה אגבה", ואין ללוה נכסים, אם ירצה יכול לתבוע את הערב תחילה. ואם יש נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה. וקבלן, דהיינו "תן לו ואני נותן לך", פירש רשב"ם זצ"ל כל שכן "תן לו ואני קבלן", בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו, נפרע מן הערב תחילה. נשא הערב ונתן ביד מהמלוה ונתן ללוה, אין למלוה על הלוה כלום. ואם אין במה ליפרע מן הערב, חוזר על הלוה מדרבי נתן. וכולהו ערבי בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות, דהיינו דאמר ליה "תן לו ואני אתן לך", ולא לימא אני קבלן רבינו תם זצ"ל. כתב הרמב"ם זצ"ל [פכ"ה מלוה ה"ח] הערב או הקבלן וכל התולה שיעבוד שאינו חייב בואם יהיה ואם לא יהיה, לא נשתעבד. שנים שלוו בשטר אחד, או שלקחו מקח אחד, וכן שותפין שלוה אחד מהם או לקח בשותפות, הרי הן ערבין זה לזה, אע"פ שלא פירשו. שנים שערבו אחד, כשבא המלוה ליפרע מן הערב, יפרע מאיזה שירצה. ואחד שערב לשנים, כשיפרע למלוה יודיעו איזה החוב משניהם הוא פורע. האומר לחבירו "ערוב זה לפלוני ואני ערב לך", נשתעבד. מי שלא פירש קצב הדבר, אלא אמר "כל מה שתלוה או תמכור לו אני ערב", אין הערב זה חייב כלום. אמר "הלווהו ואני ערב לגופו של לוה זה", לא ערב עצמו לממון, אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, ואם אחר שהלווהו תבעו ואמר לו הניחהו כל זמן שתתבע אותו אביאני לך וקנו מידו על זה, ואפילו התנה ואמר "אם לא אביאנו לך או שימות או שיברח אהיה חייב לשלם", הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד. [פכ"ו ה"ב] מלוה שלא מצא נכסים ללוה, אינו יכול ליפרע מן הערב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב החוב לשלם. היה הלוה במדינה אחרת, שאינו יכול להודיעו ולא לילך אצלו, או שמת הלוה והניח בנים קטנים, הרי זה תובע את הערב תחילה. ואם העני הלוה אין המלוה נפרע מן הערב עד שישבע הלוה כתקנת אחרונים שאין לו כלום. מי שהיה ערב עבור מלוה על פה, והיה הלוה במדינת הים, אומר הערב למלוה "הבא ראייה שלא פרעך הלוה ואשלם לך".
המלוה שירד לנכסי לוה קודם שתבע את הלוה מסלקינן ליה.
<h2>דף נא:</h2>
עשירים קונים שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך והם פורעים את המס, ומחזיקים בקרקעות בשביל המס שנותנים מכרן קיים. והני מילי דזבון בשביל מס הקרקע שלא נתנו הבעלים. אבל אם בשביל כסף גולגולת מכרו להם עבדי המלך קרקעותיו של זה, לא הוו זביני. אומר ר"י זצ"ל שנראה לו דין תורה וכן המנהג בכל הקהלות, שאין אדם יכול לפטור את עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחר שנתחייב. וקרקעות המשועבדים לטסקא הוו ראוי ואין הבכור נוטל בהם פי שנים, אלא אם כן אית בהו פירות כדי למיפרע מינהון טסקא, אי נמי דיהיב טסקא ומית. כך פירשו ר"י זצ"ל ור"ת זצ"ל.
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפילו בשטר, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ואי תפסי עלה משכון שקיל פי שנים ואפילו בריבית, ובמלוה שהבכור חייב לאביו פלגי חלק בכורה בינייהו. ולא שקיל בעל במלות אשתו מנכסי מלוג שלה. אע"פ שאין אשה גובה כתובתה לא מן השבח ולא מן הראוי. היא גובה כתובתה מן המלוה, בין גבו קרקע בין שגבה מעות גובה כתובתה מהם.
<h2>דף נב:</h2>
הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים ואין היתומים מעלין לה מזונות, או שהיתה רועה באפר וילדה, אין בכור נוטל פי שנים בוולד. דכל שבחא דממילא ולא אישתני שמיה, כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון, בכור נוטל בו פי שנים. ואי אישתני שמיה, כגון חפורי והוו שובלי שלוחפי והוו תמרי, או שהשביחו היתומים, אע"ג דלא אישתני שמיה, כגון ענבים ובצרום, אין הבכור נוטל בו פי שנים. ובכולם זוכה הבעל בנכסי אשתו.
